מאסר עולם לעלי קראעין בגין רצח בת זוגתו בשנת 1986 במלון "דיפלומט" בתל אביב

1.         בתום ניהול הוכחות הורשע הנאשם ברצח א.ג. (להלן: " המנוחה") במלון דיפלומט בתל-אביב, בחנק ידני, בראשית שנת 1986.

לאור הרשעתו בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " החוק"), אנו מטילים עליו מאסר עולם, שהוא העונש שהמחוקק ייחד לעבירה זו.

התביעה עתרה לחייב את הנאשם בפיצויים לבני משפחת המנוחה, ועל כך נסבה המחלוקת בין הצדדים.

טיעוני הצדדים

2.         ב"כ המאשימה עותרת לפיצוי המקסימאלי בסך של 258,000 ש"ח הקבוע בחוק בהתאם לסעיף 77 לחוק, שייפסק לזכות ילדי המנוחה והוריה. היא מדגישה כי מהבחינה האנושית אלו נמנים על נפגעי העבירה, כמשמעותם בחוק, זאת בשים לב כי ביום הירצחה הייתה המנוחה כבת 20 בלבד.

3.         ב"כ הנאשם לא שלל את סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי לכל אחד מנפגעי העבירה, אך העלה שורה של נימוקים לגבי ההצדקה לעשות כן במקרה הנדון.

בנימוקיו טען כי אביה של המנוחה לא היה עד תביעה, דבר המלמד, לדעתו, על היעדר קשר בינו לבין המנוחה.

לגבי ילדי המנוחה טען, כי עוד בהיותם צעירים לימים הם היו במשמורת משותפת של המנוחה ושל האב, אולם לאחר הירצחה מונה רק האב לאפוטרופוס היחיד שלהם. למיטב ידיעתו, העביר האב את ילדיו למנזר.

לגבי האם, טען הסנגור כי מאחר ולא הייתה עדה לאירוע הרצח, לא ניתן לייחס לה נזק נפשי מעבר לנזק שנגרם להורה בשל מות ילדו.

לדעתו, על רקע נסיבותיה המורכבות של משפחת המנוחה, כדי להוכיח את ההשלכות של מות המנוחה על משפחתה, שומה היה על המאשימה להציג הצהרות נפגעי עבירה ולא להסתפק בטיעונים בלבד.

כן טען הסנגור כי על בית המשפט לנהוג בהטלת הפיצוי במידת הרחמים, תוך שהוא מדגיש את תחושת האשם שביטא הנאשם במכתביו לאם המנוחה.

בנוסף, העלה ב"כ הנאשם טענה, לפיה, הנאשם עצמו הינו קרבן העבירה משום שספג פגיעה משמעותית בכך שנדרש לשנות את אורחות חייו מן הקצה אל הקצה, להימלט מהארץ, לעזוב את משפחתו ולחיות בארץ זרה.

דיון

4.         הזכות לפיצוי קבועה בסעיף 77(א) לחוק, שזו לשונו:

" הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו"

באשר לרציונאל המשפטי והמוסרי העומד בבסיס הוראת חיקוק זו, נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון, רע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(2) 802, בעמ' 813 ו-817 כך:

" תכליתו המיידית של הפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק - העולה בבירור מלשון הסעיף - היא פיצוי הנפגע בגין מעשה עבירה שגרם לו נזק או סבל, פיצוי שמהותו היא בדין האזרחי. הוראת החוק קובעת במפורש כי הפיצוי הינו בגין 'הנזק או הסבל שנגרמו' לנפגע וכי קביעת הפיצוי תיעשה לפי 'ערך הנזק או הסבל שנגרמו'. עולה מכך, אפוא, כי חיוב הנאשם בתשלום לנפגע אינו מהווה 'עונש' בגין עצם ביצועה של עבירה, אלא 'פיצוי' אזרחי במהותו, בגין הנזק שנגרם לנפגע עקב מעשה העבירה... שילוב הוראת הפיצוי בתוככי חוק העונשין מוסיף לה גם היבטים שונים בעלי פן עונשי-חברתי. על כן, מתבקשת המסקנה כי עניין לנו בהוראת חוק מורכבת, המשלבת מאפיינים אזרחיים יחד עם מאפיינים עונשיים, תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מן התחום הפלילי. מורכבות זו אינה מאפשרת לקבוע באופן חד ומוחלט כי מדובר בהוראה 'אזרחית' מובהקת, המעוגנת כולה בדין האזרחי, וכי הכללים החלים עליה נגזרים מתחום דיני הנזיקין בלבד. הרכיב האזרחי הוא ללא ספק הרכיב הדומיננטי באופיים של הפיצויים לטובת נפגע עבירה, אך אין להתעלם מכך שהפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק מושפע, באופן טבעי, גם מסביבתו הפלילית ודבקות בו נורמות ותכליות מן התחום הפלילי... מאפייניה ותכליותיה של תרופת הפיצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק הם מגוונים, ואינם מייתרים בהכרח את הצורך בהגשת תביעה אזרחית על-ידי נפגע העבירה. לסמכות הפיצוי לפי סעיף 77 תכליות חשובות נוספות, ובהן: מתן סעד מיידי לנפגע מבלי שייאלץ להמתין עד לסיומם של ההליכים האזרחיים בעניינו, אשר עלולים להתמשך על-פני שנים ארוכות; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע ושיתופו, במידת מה, בהליך הפלילי המתנהל נגד תוקפו; ואף קיים בו יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שכן חיוב בפיצוי לטובת קורבנו עשוי לתרום לשיקומו... תכלית נוספת אותה משרת הדיון בפיצוי האזרחי לנפגע אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, הינה העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה ההולכת ומתעצמת בעת האחרונה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרתו"

5.         וליישום ההלכה בענייננו.

האם יש לראות בילדיה והוריה של המנוחה " אדם שניזוק על ידי העבירה" כמשמעו של מונח זה בסעיף 77 לחוק  - קרי, האם ניתן לפסוק פיצוי למי שאיננו הנפגע הישיר מהעבירה, אך נשא בנזק, בין ממוני ובין נפשי?